אבל בארבעה מימדים

שבועיים וחצי מאז שאבא נפטר, ואני מנסה לעשות סדר בתחושות ובחוויות שלי,

וגם כאן החוויה היא רב מימדית, בוודאי הרבה יותר מ-4. למרות זאת אנחנו, בני האדם, מנסים כל חיינו לארגן לעצמנו את החוויות המורכבות של הקיום ולכן משתמשים בכל מיני מודלים ומפות שונות, וגם אני אנסה ברשותכם, למרות שזהו ניסיון שנועד מראש לצימצום החוויה האמיתית והסמיכה.

המימד הראשון, הפיזי גופני- להתאבל זה מעייף וכואב וזוהי חוויה כל כך גופנית. כמו האויר שלא נכנס לריאות באמצע התקף חרדה, כשאני מבינה שאבא לא יהיה פה יותר. זה בדמעות שמיד מתחילות לזרום בטיפות מהירות שאני לא מכירה ומרטיבות אל כל הפנים שלי. זה הכאב בחזה, שהתחיל עוד הרבה קודם. זה המועקה שנמצאת כל הזמן בתוך הלב ועולה מידי פעם לגרון, הדמעות שנמצאות קרוב קרוב לעיניים מבפנים. ועוד...זה הזיכרון של העור את המגע האחרון שאבא הצליח לתת לי ולקבל ממני: האצבעות שלו על מפרק היד שלי, לוחצות חזק חזק, כדי שהמגע הזה יישאר איתי לעוד הרבה זמן. כף היד שלו מונחת על הפנים שלי, מעבירה לו את מראה פניי בפעם האחרונה, מעבירה אליי את המגע הטוב והמנחם שלו, בפעם האחרונה.

המימד השני, הרגשי- הרגש הוא כמו מעטפת של ערפל סמיך וקצת כבד שעוטפת אותי כל הזמן. עצב שנמצא שם מאז היום שאבא מת, עצב שתמיד היה שם ורק פילס לעצמו דרך לשכבה העליונה וגורם לי להרגיש מאוד מאוד עצובה. הכל בווליום יותר מלנכולי, שקט כזה. קשה לצהול, קשה להתלהב, האוכל פחות טעים, כוסית האלכוהול פחות מתאימה למצב הרוח. לא מתחשק מסיבות, לא מתחשק ריקודים, אם שומעת שיר שאבא אהב, זה ישר ממיס את ההחזקות והכל שוב עולה וזורם החוצה בייפחות. זאת תחושת היתמות וההיצמדות אל האחים, אל המשפחה הקרובה. התחושה שרק אנחנו באמת יודעים מה איבדנו. הפחד... איך יהיה פה בלעדיו? מרגישה חשופה ופגיעה מאוד (שזאת גם חוויה גופנית).

המימד השלישי, המחשבתי מנטלי- זהו המימד שאחראי על התפיסות, ההבנות והאמונות שלנו. גם המאמר הזה שייך למימד הזה. היכולת לתפוס משהו בשכל שיודע לארגן הכל בתבניות, בתמונות, בשמות וקבוצות. הזיכרון משלושת שבועות האישפוז. המראה של אבא בבית החולים, שקט וסובל כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. ההבנה שהוא נפרד מהעולם ומאיתנו בשבועות האלו, הבנה שרק בדיעבד מצליחה לפלס דרכה אל המוח שלי, כי בזמן אמת לא הסכמתי להבין כלום. לראות אותו מת- זאת תמונה שצרובה לי כל כך חזק במימד המחשבתי שלי. שמספקת כל כך הרבה הבנות על החיים שלנו פה ועל המוות, מה זה מוות וכמה שזה בעצם די קשה למות. אדם מלא חיים אך לפני כמה שעות, שוכב חסר תגובה לחלוטין. אין לו מה להגיד, אין לו רעיונות או דיעה או רצונות. הסכים לשמוט הכל, לשחרר הכל, גם אותנו הסכים לשחרר, את המשפחה שלו, שהכי קשה היה לו לראות אותנו בכאבנו כשהיה חי, עכשיו שוכב שם ולא מנסה לנחם או להגיד שסתם ושהכל הצגה. קשה לתפוס את המעברים אלו במוח האנושי, מכעיס לחשוב על התוכנית האלוהית או המדעית הזאת, שבמסגרתה אנחנו נמצאים פה עם אנשים משך שנים רבות ואז צריכים ברגע אחד להיפרד מהם.

המימד הרביעי, הרוחני אנרגטי- בימים אחרי שאבא מת, הייתי שקועה ביגון עמוק. בשאר הזמן ניסיתי לתקשר עם המוני האנשים שהגיעו לנחם, רציתי לספר לכולם משהו על אבא שלי, להעביר את האנרגיה המיוחדת שאפפה אותו תמיד. היו לי רגעים כל כך מועטים, בהם יכולתי לבהות בשמיים הכחולים, בעץ, לראות את האנרגיה העדינה שסביבי, משהו שאני מאוד אוהבת לעשות. הרגעים הללו היו מועטים, אבל עזרו לי לזכור שהמציאות היא הרבה יותר מכפי שאנחנו תופסים אותה, ושהיא ממש לא ליניארית, לכן אין בה סוף והתחלה. יומיים אחרי סוף השבעה אני יושבת על סלע באמצע ואדי רם בירדן. הנה יש לי זמן להתבונן ולהרגיש את האנרגיה שנמצאת בין הגופים, בין סלע לסלע, בין סלע לשמיים. האנרגיה פה טהורה ופשוטה ואני מיד רואה שסלע לא נגמר בשפת הצוק, ההרים ביחד פועמים אנרגיית חיים שנפרשת הרבה מעבר להם. ואז, סוף סוף, אני יכולה להתחיל להבין שלא השארתי את אבא שם בחדר שבו הוא מת בבית החולים. הגוף שלו נשאר שם והתחיל מיד להשתנות ולהפוך למשהו אחר שיביא עוד חיים ועוד צורות בהמשך הקרוב והרחוק. אבא שלי התדקק ומתקיים בתווך שבין הצורות. לפעמים אני מקבלת ממנו שיר בספוטיפיי, או איזה רמז שהוא רואה משהו שקרה לי. הוא נמצא פה ובא לידי ביטוי באהבה שבתוכי, באהבה שאני מעבירה לילדים שלי, בצחוק שאני והאחים שלי יודעים לצחוק כל כך בקלות, בשמחת החיים שלנו ושל ילדינו. אבא ממשיך להגיד לי שהוא אוהב אותי, כי שמעתי והרגשתי את זה ממנו כל כך הרבה פעמים. אבא ממשיך להתפעל מכולנו, כי ככה היה בצורה הארצית שלו. וכמו שאני רואה את האנרגיה שיוצאת מהסלע ומתחברת לאנרגיה של הסלעים האחרים ואז אני מבינה שהסלע לא נגמר, ככה גם כשמישהו מת הוא לא באמת נגמר, לא באמת איננו. הוא דק יותר, קליל הרבה יותר, צריך ללמוד להבחין בו ולהיות הרבה יותר בשקט כדי לשמוע אותו. הוא התעדן מאוד מאוד וכדי שנוכל להמשיך להיות איתו בקשר, נצטרך גם אנחנו למצוא דרכים להתעדן.

חוויית האבל האנושית היא אף פעם לא רק עצב או רק ניתוק או רק רוחניות או כאב לב. היא מורכבת מכל הממדים האלו ומהאינטגרציה שביניהם. היא חוויה כל כך עוצמתית בעומקה וברוחבה ולפעמים אני נזכרת להודות גם עליה, ובכלל להודות על שלל החוויות האנושיות שמזדמנות לנו בסיבוב החיים הזה על הכוכב הזה, עושר אינסופי.