חיפוש
  • noa tvila

לדעת לנוע- הקשר בין המצב הרגשי שלנו לדפוסים התנועתיים והלא מודעים שלנו

עודכן: 12 ביוני 2018


לדעת לנוע- מה הקשר בין המצב הרגשי שלנו לדפוסים התנועתיים והלא מודעים שלנו?

דיוויד בואדלה, המטפל בביוסינתזה, מצטרף לקודמיו לתפיסה כי הצורה החיצונית של האדם משקפת את מצב רוחו הפנימי. זוהי תובנה מאוד פשוטה שהניח אותה דארווין כבר לפני יותר ממאה שנה: דארווין הסביר כי ישנה במוחנו מערכת אותה כינה "מערכת המוכנות", מקורה בגזע המוח והיא מקושרת למצב הרוח הפנימי שלנו ורגשותינו בנוגע למתרחש מחוץ לנו. פעמים רבות במהלך החיים המערכת הזאת מוסתרת על ידי המערכת הרצונית שלנו: השרירים הפועלים על פי פקודות מוחיות מודעות. כבר מגיל צעיר אומרים לנו להכניס את הבטן, לשבת זקוף, להצביע יפה בכיתה. לא לצעוק, לא לבכות, לדבר בנימוס ובשקט. התנועות הלא מודעות, הקשורות למצב רוחנו הפנימי, מתחילות להיות פחות ופחות נראות לעומת התנועות המודעות. אולם, הן עדיין קיימות ואם נרצה נוכל להתבונן בהן ובעיקר בהשפעתן על הגוף הגדל ומתעצב, להבין בעזרתן דברים על נפש האדם. הביו-סינתזה פיתחה את הקונספט של "השדות המוטוריים", שהתבסס גם על מושגים סנסומוטוריים של חוקרי התפתחות שונים. התבוננות מיוחדת זו נותנת לנו אפשרות לנתח כל תנועה אנושית, ולהבין מה המטען הרגשי העומד מאחוריה.

שדה הכיפוף- השדה המאריך בשלבים האחרונים של ההריון, עובר הגוף למצב של ריגרסיה, לקראת הלידה והיציאה החוצה. זהו מצב של תנוחה עוברית, מכונסת, היוצרת תחושה של ביטחון גופני. אנשים רבים נוהגים לישון בתנוחה זו, באופן שיכול לייצג הגנה לבטן. כיפוף של הזרועות היא תנוחה של הזנה עצמית, בה התינוק יכול להרגיע את עצמו, עם או בלי צעצוע אהוב, בזמני בדידות וחוסר ביטחון או בעת צורך לאיסוף אנרגיה. כהגנה מפני קור, כתנוחה ל"איסוף עצמי". באמנויות לחימה, למשל, זוהי תנוחה ההמלאה פונקציה של הגנה עצמית בעת נפילה. בזמן פחד גדול הרגליים יכולות להיות משוכות לכיוון החזה, הזרועות מקיפות את הברכיים וקיר הבטן מוצמד חזק לכיוון עמוד השדרה. בואדלה מכנה זאת "רפלקס הפחד של העובר" ודומה כי תפקידו הוא להימנע ממסרים שליליים היורדים לאורך חוט הטבור. רפלקס פחד זה נשאר גם בחיינו הבוגרים וכנראה ממלא תפקיד של הרגעה. היזכרו בהזדמנויות בחייכם, בהן נזקקתם לתנוחה עוברית זו לצורך הרגעה, הגנה והתמודדות עם קושי חיצוני. נסו תנוחה נוספת של חיבוק עצמי- כשאתם מחבקים את עצמכם כך שכפות הידיים מונחות על השכמות מאחור. שימו לב לתחושות העוברות בגופכם. כיפוף של הראש לכיוון מטה אל החזה, יכול לבוא בזמן דיכאון או חוסר תקווה, במנח של ראש שפוף. כאשר אדם מזוהה עם דיכאון וחוסר תקווה באופן תדיר, שדות מוטוריים אלה מתרחשים באופן תכוף ועל כן גם הגוף יתעצב באופן כזה.

לעומת זאת, אדם המכחיש רגשות מסויימים בתוכו, יפעל בשדה ההפוך לכיפוף. הוא דווקא יזקור את חזהו החוצה ולמעלה יתר על המידה (בתנוחה המזכירה הליכת תרנגול), זהו השדה המאריך. בטיפול רגשי ממוקד גוף ניתן יהיה לעבוד עם הכחשת הפחד על ידי עמידה בתנוחת הכיפוף ובתוך כך לעורר רגשות מודחקים.

בשדה המאריך עמוד השדרה מתקמר אחורה, רגליים מתארכות, הידיים מתרחבות הרחק מהגוף, הראש מורם מהחזה. זהו שדה שנכפה על התינוק מיד עם לידתו, שאז מכיפוף בתוך הרחם, הוא נמתח לכל אורכו בתעלת הלידה. גם לפני שהתינוק לומד ללכת, כבר כאשר הוא במנופף בזרועותיו ובועט ברגליו, חוקר את העולם אליו הגיע, הוא חווה את שדה הפשיטה (הארכה). פיהוק הוא דוגמה טובה כי אז הגוף חווה את שדה הפשיטה על מנת להעמיק את הנשימה. אלו הן ההשפעות הטובות של השדה הזה, ואכן כשהוא מאוזן, הוא יכול לעזור לנו לתקשר טוב יותר עם האדם שמולנו ועם העולם שסביבנו (חישבו על הושטת יד לעזרה, למשל) ויעיד על יכולת טובה לתקשורת גופנית ועל היכולת להזנה וטיפוח עצמי. אדם הממעט לפשוט את זרועותיו החוצה שעל מנת לתת או לקבל מגע, יחווה בדרך כלל כאבים באיזור השכמות והזרועות וייתכנו לפיכך גם כאבים באיזור החזה. מבחינה רגשית כנראה יגיעו רגשות של הקטנה עצמית וחוסר הערכה עצמית ואף בדידות. בחוסר האיזון שלו השדה המאריך, כאשר הוא מוגזם החוצה, יכול להיות מקושר רגשית להדחקה של זעם, לכוח מודחק, תפיסת מקום. לעומת המצב המדוכא שלו, שייקשר לחוסר רצון וחוסר יכולת לתפוס מקום.

שדה כוח המשיכה נמצא בעיקר בידיים, רפלקס התפיסה/אחיזה פעיל כאשר הילד לומד להרים אובייקטים כנגד כוח הכבידה וגם להרים את עצמו למצב עמידה על ידי אחיזה של משהו לתמיכה. צורה אחרת של שדה המשיכה תהיה אחיזה של אובייקט כאשר מישהו מנסה לקחת אותו ממך. משיכת חבל, למשל, שייך לשדה כוח המשיכה. באופן אקטיבי המשיכה תבוא כאשר הרגש הוא: "אני רוצה את זה! תן לי את זה!". משיכה באופן אקטיבי, כנגד ההתנגדות של האחר, תוך כיפוף של היד לכיווננו.(שזהו שילוב של שדה כוח המשיכה עם שדה הכיפוף- הבאה של העולם החיצוני אליי פנימה). שדה המשיכה זהו שדה המפותח אצל אנשים שהם מניפולטיביים כלפי העולם, באופן כזה שהם מבינים כי יש להפעיל כוח על מנת להביא לתוך עולמם דברים שהן רואים ורוצים בהם. עבור אנשים שהצורך שלהם להחזיק בשלהם הוא אינו מספיק מפותח או מוכחש- שדה המשיכה הוא שדה שיש צורך לפתח בדרך כלל. כאשר שדה המשיכה אינו מפותח דיו, האדם שאוחז במשהו ואדם אחר מושך אותו ממנו, יתארך כנגד כוח המשיכה של האחר. נוכל להיזכר בילדים הרבים על צעצוע וכאשר אצל ילד אחד שדה המשיכה מאוד מפותח ואצל האחר הוא פסיבי, נאמר שהילד הפסיבי מוותר בקלות מידי על מה ששלו ולא נלחם להשיגו בחזרה. ואכן זהו שדה המקושר לסיטואציות של חוסר תקווה והתמוטטות, בהן האדם איבד את הקשר עם הכוח של גבו, כציר לתמיכה בסיפוק צרכים בסיסיים.

שדה האקטיביזציה- שדה הספיגה מרכז התנועה כאן היא הויטליות, לא התוכנית הספציפית, או כיוון התנועה. אקטיביזציה מאפשרת לאדם לנוע במהירות יחסית, לכל מקום. מקור התנועה הזאת הוא כבר ברחם, שם מתאמן העובר בשחייה ובתנועתיות מהירה או איטית, אקטיבית או פסיבית. חלק מהאנשים הם יתר אקטיביים ואז לא מסוגלים להגיע למנוחה, הם יהיו תמיד בתזוזה ולא יצליחו להגיע לעצירה בזמן הנכון להם. לעומתם, אנשים עם נטיות דיכאוניות, יישבו משך שעות ולא יצליחו להתחיל תנועה כלשהי. המטבוליזם שלהם יואט, תנועה מהירה תרגיש ממש זרה עבורם. עבור אנשים כאלו, שדה האקטיביזציה יכול להיות המפתח לשחרור מהדיכאון. דרך ריקוד, ריצה או קפיצה, אפשר להעלות אצלם את המהירות של תנועת הגוף. דרך אפשרית נוספת, תהיה בתנועתיות משתנה ומפתיעה, כמו הליכה שהופכת לריצה קלה. המילה "תקוה" באנגלית- hope, נגזרת מהמילה "קפיצה"- hop, ומקשרת את התקווה עם התנועתיות של הקפיצה. אדם שאיבד את התקווה ונמצא בדיכאון, איבד גם תחושת קלילות וקפיצה ברגליו, ברכיו וקרסוליו.

שדה הספיגה הנו הפוך לשדה האקטיבי, באופן שהפעילות הגופנית החיצונית יורדת מאוד והמודעות הפנימית מתעצמת. אצל אדם פסיבי, השדה הזה מוכר ונוח. אצל אדם היפר אקטיבי, זהו שדה שבו כל הפעילות נעצרת, והוא לא בהכרח דרמטי אלא פשוט ללא עשייה- כזה שאין צורך לעשות בו דבר, אלא לחוות את העצמי כמקור של be ולא רק do ולהיות בקשר גם עם החיים הפנימיים ולא רק החיצוניים. זהו שדה מצויין לתרגל במקרים של חוסר שקט או היסטריה, למשל בתרגילי נשימות מודעות או מיינדפולנס.

בקליניקה ממוקדת הגוף, נעבוד עם מצבי הקיצון הללו. נבדוק מתי אתה אקטיבי ומתי אתה פסיבי, ומה נדרש לך על מנת לצאת מתוך דפוס מקבע..

השדות המוטוריים הם כלי התבוננות חשוב עבור המטפל בקליניקה הגופנית. כאשר מטפל מתבונן בגוף המטופל, כיצד הוא מתנועע במצבים רגשיים שונים, הוא יכול להבין אילו שדות דורשים חיזוק והיכרות מחודשת, על מנת להתגבר על סכמות רגשיות שמגולמות בגוף בצורה עמוקה ובלתי מודעת. לדוגמה: מטופל שמרגיש שכלום לא יכול להשתנות עבורו, מרגיש מיואש, עבודה על פתיחה והרחבה של הגוף, פשיטה של הזרועות , הרחבה של החזה- יכולים לעזור לו לחוש תקווה מחודשת, אנרגיה וזרימה.


14 צפיות0 תגובות