חיפוש
  • noa tvila

ברבי פרויד- תרומתה של הפסיכואנליזה להחפצה וניצול של גוף האישה


בספרה "גוף זר", מתייחסת ד"ר ענת גור (פסיכותרפיסטית מומחית לפסיכולוגיה מגדרית) לעובדה כי הגוף הגברי הוא המודל והנורמה בחברה מערבית פטריארכלית. הפסיכואנליזה, כגישה המתבססת על תפיסה גברית, ראתה באופן חד משמעי את הגוף הנשי כחסר לעומת הגוף הגברי. פרויד טען כי נשים מתביישות בגופן, משום שהחל מהשלב האדיפלי הן חוות אותו כמסורס וכלא מצוייד כהלכה באיבר מין אמיתי (פרויד, 2002).

דווקא בתחילת דרכו, כשהיה מגיע לחזות בעבודתו של שארקו בפריז (שארקו עבד עם נשים "היסטריות" במגוון שיטות הכוללות עבודת גוף, שיטות אשר היום הוא היה יושב בכלא בעבור "טיפול" שכזה), אמר פרויד שבבסיס כל היסטריה ישנו אירוע אחד לפחות של התנסות מינית טרם זמנה. מכיוון שטענות אלו עוררו הדים רבים בקרב המעמד הבינוני והגבוה באירופה, מעמד שבו נשים רבות לקו ב"היסטריה", פרויד תיקן קביעה זו וגרס כי "הכל מדומיין" ונובע מן התת-מודע של אותה אישה ומן התכנים התוך נפשיים בלבד. העולם, הנשלט על ידי גברים, לא היה מוכן עדיין להודות כי נשים מנוצלות לרעה הרבה יותר מגברים וכי לכן המבנה הנפשי שלהן יכול להתפרק באופן אחר מאשר זה של גברים. פרויד הצהיר כי הוא עדיין ל"א מבין את האישה" ובכך פטר עצמו מהעניין. בהמשך הוא זנח את עבודת הגוף ואף "היגלה" מפניו את כל מי שהעז להתייחס לגוף כגורם חשוב בטיפול הנפשי.

עברו 100 שנה של הדחקה ושכחה, עד אשר החלו לקום התנועות הפמיניסטיות ותנועות שקראו לשלום וסובלנות, ובאורח מפתיע נשים החלו להיזכר ולספר.

נשים ונערות חשופות לגורמי לחץ רבים יותר מאשר גברים והם כוללים אלימות, קורבנות, דימויי מדיה לא מציאותיים, הפלייה, דיכוי, פיחות בערך, משאבים כלכליים מוגבלים משל גברים, עומס יתר של ריבוי תפקידים בבית ומחוץ לו, הפרעות במערכות יחסים וחוסר שיוויון בעבודה וברמת השכר. נשים סובלות פי 2 יותר מגברים מדיכאון, נערות ונשים מגיעות להפרעות אכילה פי 9 יותר מנערים וגברים, ופגיעות פי 2-3 פעמים יותר מגברים בנושא של הפרעות חרדה.

גור כותבת על הקשר שמצאה בין ניצול מיני בילדות, לבין גוף האישה והפרעות אכילה בבגרות. לדידה, ניצול מיני של ילדות הוא בבחינת מימוש יחסה של התרבות והחברה לגוף האישה. "בחברה גברית כלל הנשים עוברות החפצה והגוף הנשי נתפס כחפץ דקורטיבי שנועד להנאת הגברים. "להחפצה זו של הגוף, יש השלכות נפשיות וסומטיות (גופניות) דרמטיות : ילדה שגופה נוצל בהקשר מיני, תתקשה לפתח דימוי גוף תקין, משום שהגוף הוא זירת ההתרחשויות והוא מקור לבגידה, לליכלוך, להחפצה, לבושה ולאשמה. הגוף נחווה כבוגד והנשיות כמקור לסכנה (גור, 2015). ניצול מיני יכול להיחוות ככזה, לא רק על ידי אקט ממש, אלא גם דרך עולם ההתייחסויות והערכים של החברה שבה הילדה חיה, בהקשר לגופה הנשי המתפתח.

בספרה "סיפורי גוף" של ד"ר ניצה ירום, פסיכואנליטיקאית ופסיכולוגית קלינית, מתייחסת ירום לגישתו של המטופל אל גופו, בעיקר בהיבט של השומן העוטף אותו. בין אם שומן זה קיים או לא, במציאות. אין זה מפתיע כי נשים, יותר מגברים, מבקשות את הרזון הנחשק. המחמאה לאישה- "רזית" הרבה פעמים משמעותית יותר לאישה, מאשר מחמאה על שכלה או מראה הכללי. (ירום, 2010).

ירום מבחינה כי יש כמו טאבו בנושא שיח על הגוף והיבטיו השונים וכי נשים לא מדברות בקלות על הפרעות האכילה שלהן ועל יחסן למעטה השומן שלהן, בין אם הוא קיים או לא. יש פה הוכחה ניצחת על רמת הריחוק והניתוק שנשים יכולות לחוש מגופן, בשיתוף פעולה עם העולם הפסיכואנליטי כולו. למרות זאת, החל משנות החמישים החלו כתבי עת וספרות העוסקת בפסיכואנליזה, לדווח על מקרים של השמנת יתר והפרעות אכילה שונות. אך ההתבוננות היתה מתוך התבוננות על דחפים וסיפוקם ולא כתולדה של מערכת תפיסות מגדרית, המאבחנת את התופעה ככשל חברתי.

בגיל ההתבגרות אחראי הורמון האסטרוגן על חלוקת שומן טובה בגופה של הנערה. גופה יתמלא באיזור השדיים, הירכיים, הישבן. נערות נוטות להשמין יותר מנערים כאשר הן מתבגרות, וזהו ציווי של הטבע המכין את גופן לשנות הפוריות הממשמשות. אולם, נערות חושבות כי הן יכולות וצריכות לרסן ולשלוט בגופן, אם ישתדלו מספיק. "המסר של שליטה עצמית מוגבר על ידי המוח המתבגר, המחפש בקדחתנות כלים לשליטה ולהרגעה, ומשתדל למצוא מה פועל וכיצד לאצור כוח אישי ומיני." (נטלי אנג'ייר, 2004). זהו השלב בו נערה תתחיל לאמץ דיאטה וכוחניות על גופה. התקשורת חושפת אותן לגופותיהן של דוגמניות הנמצאות בתת-משקל בדרך כלל, והנערות מנסות לרזות בכוח, בחברה שמשמינה בכל שנה יותר ויותר. הנערה לא מבינה בשלב הזה כי ההשמנה שלה היא תקופתית ותיפסק בעתיד, משום שהיא מביטה סביבה ורואה חברה שמנה (אימהות, קרובות משפחה). כתבי העת לנשים, שעל שעריהם דוגמניות דקות, נמצאים בהמונים בכל מרכול ונגישים לנערות יותר מידי. היא נמצאת בגיל שבו היא מבקשת יותר ויותר כוח, והיא לומדת דרך כתבי העת לחשוב כי שליטה בגוף ופנים יפים ומאופרים, הם ערובה לנשיות בעלת עוצמה).

יצויין כי בחיפושיי אחר ספרות העוסקת בדימוי גוף נשי, התפלאתי מאוד לגלות כי רק בשנים האחרונות החלו לכתוב על היחס של האישה אל גופה, וגם תחום זה עדיין נמצא בחיתוליו. גם ספרים המתהדרים בכתיבה יחידנית על עולמה של האישה, לא מצאו לנכון לעסוק בנושא כל כך חשוב וקריטי זה.

אחת הכותבות היחידות שכן העזה לגעת בנושא זה היתה איריס מריון יאנג (1949-2006), פילוסופית פמיניסטית אמריקאית, שכתבה רבות על חוויית האישה בתוך גופה. היא מתארת את הגבר, העומד מן הצד ובוהה (gazing) בגופה של האישה ממרחק מה. הוא בוחן, לוקח את זמנו, ומחליט מה דעתו על גופה ועליה, עוד לפני שהיא בכלל מודעת לכך שהוא מתבונן בה.

כשילדה מתפתחת ומתחילה את גיל ההתבגרות, היא חווה את השינוי בדרך ההתבוננות של החברה עליה. בעיקר בנים, יבחינו בשדיה המתפתחים או בכך שלא התפתחו. הם יכולים לבהות בחזה שלה, הם יכולים להעיר הערות. היא מוצאת עצמה גם כן בוחנת את גופה לפי סטנדרטים שלא היא הציבה, החיצוניים לגופה ושאינם בשליטתה. יתכן והיא תהנה מתשומת הלב הזאת ותמשוך את המבט אל חזה, מתוך הכרה וידיעה בכוחה החושני. יתכן והיא תתעב ותפחד או תקפא תחת המבט הזה. יתכן והיא תכאיב לעצמה ותשלם מחיר על מנת להסתיר את חזה מאחורי בגדים גדולים או כתפיים שמוטות. במקרה הטוב, היא תתעלם מהמבט הזה, אבל לנצח תישאר עם תחושה אמביוולנטית ולא ברורה בנוגע לגופה. יש אינספור תגובות נשיות למבט האומד הזה, הייחודיות לכל אישה. (Young, 2005).

בעולם הנשלט על ידי גברים, הפאלוס הוא הסמל הנחשב ביותר והוא אמת המידה למדידה ולבחינה של כל שאר הסמלים בהקשר המיני. תרבות זאת גם רואה בחזה הנשי כסמל המבטא יותר מכל את סמל המיניות הנשית, כך שהשדיים הטובים ביותר, הם אלו שיש להם דימיון רב יותר לאידאל- הפאלוס: גבוה, קשה, זקור. זוהי גם הסיבה שישנם כל מיני עזרים כדי להחזיק אותם ככאלה. האופנה משתנה מידי פעם מבחינת הגובה, הגודל והנוקשות, אולם גם כיום העיקרון נשמר- ישנם גופים שהם שווים יותר מגופים אחרים והאידיאל נראה כמו בובת הברבי (Young, 2005).

דוגמה למערכת היחסים הלא שיווינית המתקיימת בנוגע לדימוי הגוף, מובאת בסיפור הבא: במאמרה "רק אם יש לה ציצים גדולים", כותבת דלית יסעור בורוכוביץ' (דוקטור לפילוסופיה) על חווייתה בזמן עריכת מחקר, שערכה בקבוצת גברים מכים. היא מספרת על חוויה כמעט מקבילה לחוויית המחקר עצמו, אך ברובד אחר ובהיררכיה אחרת לגמרי. בשדה המחקרי היתה היא החוקרת האקדמאית, שפוגשת קבוצת גברים הנמצאים במעמד בעייתי בחברה, חלקם מורשעים ובהחלט נתפסים כפחותים ממנה. ב"שדה האחר", זה שלא תמיד מומשג במילים- שדה הגוף, היתה לה חוויה של אישה העומדת מול קבוצת גברים אלימים ופעמים רבות מרגישה חשופה, מוצפת, מאויימת ואפילו כאובייקט מיני. באחד מהראיונות האישיים, מרואיין סיפר לה בהיסח הדעת, על האופן שבו דנו ביניהם הגברים בקבוצה האם לשתף פעולה עם החוקרת או לא, ובסופו של דבר הם התרצו לכך, רק בגלל האפשרות שאולי "יש לה ציצים גדולים" וש"היא שווה זיון". מרגע זה ואילך היתה יסעור -בורוכוביץ' תחת הרושם כי בכל מפגש ראשוני עם מרואיין חדש, היא "נסרקת" כאובייקט מיני ומקווה שהיא "עוברת", הן כאישה והן כדי שיסכימו לשתף פעולה.

החוקרת מוצאת לנכון שוב ושוב להתנצל כי עמדה זאת לא עזרה לה לקיים את עבודתה על הצד הטוב ביותר. היא מבינה כי החוקרת המראיינת משתמשת בעצמה ככלי מחקר, תוך שימוש גלוי וסמוי בתנועות גוף ובמצבים רגשיים שונים מזהותה הסמויה והלא סמויה, על מנת ליצור שיתוף פעולה מצד המרואיין. בנוסף היא מתארת חוויה שנשים מכירות: חוויית האיום על גופן. היא מתארת כיצד היא, החוקרת, חשה פחד וחוסר ביטחון ללכת עם מושא המחקר שלה לביתם לצורך הריאיון.

תחושת חוסר הביטחון של נשים בעולם, בשל הפחד מפגיעה גופנית ו/או מינית, הינה תופעה רווחת בחברות שונות ומגוונות. לא בכדי נשים רבות בעולם חולקות תחושות של אמביוולנטיות והסתרה בנוגע לגופן ולמיניותן. אישה לא תלך לבדה, בחושך או באור יום, במקום שגבר יילך בו.

לא ראיתי את הסדרה "סיפורה של שפחה", התכנים האלו קשים לי מידי לצפייה. אני לא באמת יודעת למה התכוונה הסופרת ואינני רוצה להיכנס לדיון בנושא. חשוב לי שאנו, הנשים, נלמד להתיידד עם גופנו הנשי, שהוא אחר מהגוף הגברי. שנבין כי המסרים המגיעים אלינו בכל רובד אפשרי ומגיל מאוד צעיר בנוגע ללגיטימיות של גופנו, אינם תורמים לחיבור אמיתי בין הנפש שלנו לבין הגוף שלנו.


35 צפיות0 תגובות